אמפתיה -מי צריך אותה? רק אנשי טיפול או גם בני משפחה מטפלים?

כאשת טיפול, המלווה אנשים שונים עם צרכים שונים, האמפתיה היא אחד הכלים המרכזיים בדיאלוג, בליווי תהליכים ובקשרים המשמעותיים-מעצימים שנוצרים. אדון אחד שאני מלווה, בשיחה הראשונית, בחר לפתוח אותה – נעים מאוד, שמי ... ואני בקרוב הולך למות

בשיחה איתו, הבנתי מאוד מהר שהמשפט הזה שלו שיקף רגש אחד שניהל אותו והוא פחד עצום, הידיעה שהוא חולה במחלה מסוימת, והמשמעות של כל מה שיקרה, מחק בבת אחת, את כל החוזקות שלו, את כל מעגלי התמיכה שלו, את כל הכוחות שהוא יכול לשאוב ולקבל. בדיעבד, בשיחות עם בני המשפחה, הבנתי שהפחד שלו כל כך הועצם, כי למעשה התגובות שקיבל ממעגלי התמיכה המשמעותיים שלו, בני המשפחה, היו בעיקר פרקטיות, מה המשמעות, מה ניתן לעשות, מה חייבים לעשות, מה אסור לעשות וכיצד כל השיגרה עכשיו משתנה. המשקל של חוויית בני המשפחה וכל רגשותיהם תפסו מקום של כבוד, ואותו אדון והחוויה שלו, עם הפחדים, החששות, אי הוודאות, לא קיבלו מספיק מקום בכל הסיטואציה.

התגובה שלהם היתה ספונטנית ומאוד כנה, ושיקפה את הפחדים והחששות שלהם, בהקשר שלהם, ובהקשר המשפחתי, ולמעשה שיקפה את גודל השבר המשפחתי. בני המשפחה הגיבו מתוך אהבה גדולה, אך בפועל שיקפו הרבה ממה שעבר עליהם ולא נתנו מקום לחוויה שלו. מה ניתן לעשות?

להיות. לרוב זה מאתגר, בוודאי כשאנו בני משפחה מטפלים, והעזרה שאנו מושיטים היא זו שאנו מכירים ומרגישים בה בנוח ובטוח אך לפעמים אנו פשוט צריכים להיות. כאשר אנו מלווים בן/ת משפחה שזקוק לנו, יש סיטואציות בהן אנו פשוט צריכים להיות, להיות ביחד בחוויה, להיות ביחד ברגע מסוים, לפעמים אין צורך להוסיף מילים, לפעמים השתיקה יש בה את היכולת לעטוף ולרכך במעט את הכאב ואת הפחד, ולאפשר גם רגע לנשום.